<h1>ראבי"ה סימן אלף קכ"ה</h1>
<h2>דף קל.</h2>
ששאלתם על הזרוע והלחיים והקיבה למה לא נהגו ליתנם לכהן, והרי משנה שלימה שנוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית ונהגו בהם אמוראי בתראי. תשובת רש"י נאמנים עלי דבריכם מי ימחה ביד הנותנין אלא כל הנותן תבא עליו ברכה אבל נהגו העם כר' אילעי דאמר עליהם ועל ראשית הגז שאינם נוהגין אלא בארץ, [כדתניא בפרק ראשית הגז (קל"ו ע"א) ר' אלעי אומר מתנות אינן נוהגין אלא בארץ] וכן היה ר' אלעי אומר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ. ודקשיא למר דרב נחמן בר יצחק בראשית הגז אמר נהגו העם כר' אילעאי אבל במתנות לא אמר, בימי רב נחמן לא נהוג אכתי, השתא חזי מר דנהוג, וכי היכי דלא מיחו אניהוג דראשית הגז מלמיעבד כר' אילעי אנן נמי כי הדור נהוג במתנות סמכינן עליה ולא מחינן דתרווייהו חד טעמא להו דגמרינן (שם) נתינה נתינה מתרומה, והנותן יטול שכר שלם, דכל היכא דאמרינן נהגו לא מיבעיא דלא דרשינן בפירקא אלא אפילו אורויי לא מורינן ואי עביד לא מהדרינן להו. ובתחילת מסכת שבת הלכה ולא לדין (י' ע"ב) פירש נמי רבינו הא דרב חסדא הוה נקיט תרתי מתנתא וכו', דנתנו לו זוג של זרוע ולחיים דרשאי הוא להאכילם לישראל ואע"ג דרב חסדא מחוצה לארץ הוה לא ילפינן מינה שינהוג בזמן הזה דהאידנא נהוג עלמא כתלתא סבי וכו' כר' אילעי בראשית הגז והשתא חזינן דנהוג אף במתנות. אבל בתשובת רב האי כתוב שמי שאינו נותנם חייב נידוי דאמר רב חסדא (קל"ב ע"ב) האי טבחא דלא יהיב מתנתא וכו'. וסייוע לדבריו דגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ג ע"ב) אמרו ליה לר' יוחנן אתו חברי לבבל וכו' עד גזרו על הבשר מפני המתנות, ובבל מחוצה לארץ היא (והא"ר) [וקאמר ר'] יוחנן דנענשים מפני שאינם מפרישים המתנות. ותו דרב נחמן בר יצחק גופיה קניס גלימא כדאמרינן בפירקין (קל"ב ע"ב) אע"ג דאיהו קאמר נהוג עלמא. ומיהו יכול לדחות דקניס (ד)היכא דלא נהיג אי נמי בסוף ימיו נהוג והאי דקניס היינו מקודם שנהגו. מכל מקום נ"ל דהקונים מלפנים כלפי הראש מן הגוים והראש של הישראל וגם הזרוע, שפטור כיון שניהוג הוא שאם תמצא טריפה שמניחה לגוי, אימת מיחייב בשעת זביחה וההיא שעתא לאו ברירה דתיהוי דידיה, אע"ג דרוב [בהמות] כשירות הן, דקיימא לן כשמואל דאמר בריש פירק' המוכר פירות (ב"ב צ"ב ע"ב) כי אזלינן בתר רובא הני מילי לעניין איסורא אבל לעניין ממונא המוציא מחבירו עליו הראיה, והא לאו איסור טבלים הוא דלית הילכתא כר' יוחנן (קל"ב ע"ב). ותו דטרפות דריאה שכיחא וטריפה פטרוה מן המתנות כדאמרינן בגמרא דפרק ראשית הגז (קל"ו ע"א). ואע"ג דאמר רב הונא (קל"ג ע"ב) שותף עם הגוי או עם הכהן בראש פטור מן הלחי וחייב בזרוע ובקיבה והשותף עמהם ביד פטור מן הזרוע וחייב בלחי וקיבה והשותף בבני מעיים חייב בלחי וזרוע ופטור מן הקיבה, הכא כיון דלאו ברירה בשעת זביחה דליהוי ליה בבהמה כלל שותפות פטור.
<h2>דף קלב:</h2>
אמר ר' יצחק א"ר יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים ולית הילכתא כוותיה. וקיימא לן כרב דמספקא ליה (קל"א ע"א) אי לויים איקרו עם או לאו, הילכך לא שקלינן מינייהו ולא יהבינן להו נמי למתנות. והני מילי עד שלא יקבע מקום למכור אבל קבע מקום למכור חייב דאפילו כהן טבח במשמע כדדרש רבא. וקיימא לן כעולא דאמר (קל"א ע"ב) ונתן לכהן ואפילו לכהנת הניסת לישראל, דרב כהנא אכיל בשביל אשתו. ואי יהיב דמי מתנות שפיר דמי. ואי ליכא כהנא במתא משדר ליה לאתריה דתניא (קל"ד ע"ב) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע וכו'. (ק"ל ע"ב) אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלם פטור מלשלם. השוחט לנכרי ולכהן פטור מן המתנות ולתני פטורין מן המתנות אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח.
<h2>דף קלד:</h2>
ואיזהו לחי מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת. ולשון נמי בכלל אע"פ שלא הוזכר במשנה כדמוכח בגמרא (קל"ג ע"א) ממילתיה דרבא דא"ל לשמעיה זכי לי מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא.
